<h1>שו"ת הרשב"א החדשות מכת"י סימן ק"ט</h1>
<h2>דף יח:</h2>
עוד שאלת, שני בני אדם שהיו להם שני מקומות בבית הכנסת משותפין ביניהם אחד במזרח ואחד בצפון, וקדם האחד וישב באחד מהם, ובא חברו ואמר לו שיקום ממקומו ולא קם, עמד זה השני והקדיש לו חלקו. ויש שאמרו שאין הקדשו הקדש. הודיעני דעתך בזה. תשובה שאלתך סתומה ולא ירדתי לסוף הלשון שכתבת שהקדישו אליו מהו, על כן אצטרך להשיב על כל הצדדים שעלו בלבי שהיא בנוייה על אחד מהם כאשר יראוני מן השמים. ואומר אני, אם אמר לו בלשון הזה חלקי יהא הקדש לך, ונסתפק אם חלקו הקדש ממש לעניים או לא אמר כלום. אם הדבר כן בזה ודאי אינו הקדש ממש, דהא לך קאמר דמשמע שלא הקדישו אלא לו ואין הקדש זוכה בו. ואם הספק אם הוא נאסר לזה בהקדש וכאומר קונם מה שאני עושה, וכאילו אמר זה יאסר לך בהקדש. בזה יראה לי שאם אמר כן במקום מוחלט שלו שאין לאחר שותפות בו, הרי זה אסור לישב בו, שהרי עשאו הקדש גמור כלומר כהקדש בדק הבית, דאילו נתכוון לומר (בהקדש) [כהקדש] עניים בזה כולי עלמא ידעי דמקום מוקדש לעניים אין אסור לישב בו, דשל הדיוט הוא והרי הוא כשאר מקומות של בית הכנסת שזה יושב עראי במקומו של זה, ואם כן מה אמר ומה הועיל, אלא לא נתכוון זה אלא לאסרו עליו כהקדש בדק הבית. ואף על גב דאין מעילה במחובר [מעילה י"ח ע"ב] מכל מקום איסורא איכא [תוספתא מעילה פ"א הי"ב]. ועוד דאיפשר דתלוש וחברו ובטלו לענין הקדש כתלוש דמי, וכענין ע"ז דמשתחוה לבית אסרו [מעילה כ' ע"א]. והכא הוה ליה כקונם יהא לך. אבל במקום זה שהוא משותף, לא אמר כלום, שהרי אין בו דין חלוקה וכל שאין בו דין חלוקה אינו יכול לאסור עליו, דלא בתוך של חברו הוא יושב אלא בשל עצמו, וכדאיתא בריש פרק השותפין שבנדרים. ואפילו איניש בעלמא איפשר שהוא יכול לישב בו מדעת חברו, וכדאמרינן התם לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חברך אני נכנס. אבל שלא מדעת חברו מסתברא לי שהוא אסור, דהתם טעמא משום דבכי הא אמרינן ברירה, כלומר כיון שאין בו דין חלוקה בודאי על דעת כן נשתתפו בו שכל זמן שזה נכנס או יושב יהא שלו וכשיסתלק זה ויכנס בו השני יהא שלו לגמרי באותה שעה, וכענין בור של שותפים דבבא קמא [נ"א ע"א]. וכיון שכן, אם כל אחד גומר ונותן מתחלת השתוף לחברו איפשר לומר שגמרו שיהא לכל מי שיבא ליכנס בו, וכי עשאוהו הפקר לכל. ועל כן אני מפרש ההיא דהתם ששנינו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חברך, דוקא כשהוא נכנס לצורך חבירו, שחברו צריך לו בין שהוא נכנס למה שהוא צריך לחברו, אבל בלאו הכי כלל כלל לא. ועל כן אמרתי כאן דאם מדעת חברו אפשר שהוא מותר, ולא אמרתי שיהא ברור אצלי שיהא מותר אפילו מדעת חברו, שאין זה ממש כנכנס לחצר לצורך חברו ולא לצורך מה שהוא צריך. ואם עשאו הקדש ונתכוון להקדש ולא אמר לך, הרי חלקו הקדש לעניים, שאין אנו מכירים עכשו בהקדש בדק הבית אלא בהקדש עניים, וכאותה ששנינו בפרק אלו מותרים [נדרים י"ח ע"ב] חכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה סתם חרמים ביהודה מותרים ובגליל אסורים שאין אנשי גליל מכירים את חרמי כהנים. ומכל מקום אם יפרש הוא עכשו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית, הכל לפי פירושו, וכמו ששנינו שם סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל.
